השגת הליכה היא גם צעד ראשון לעצמאות

כתבה: אורלי נייגר, פיזיותרפיסטית התפתחותית, מנחה ומאמנת הורים

השגת הליכה היא שיא ההתפתחות בשנת החיים הראשונה

צעד ראשון לקראת תחושת עצמאות בשנת החיים השנייה.

בסוף שנת החיים הראשונה, תחילת השנה השנייה מצופה מהפעוט כי ישיג הליכה: זה הישג מוטורי משמעותי אולי המשמעותי ביותר עד כה ומהווה שיא ההתפתחות לשנת החיים הראשונה ואבן דרך משמעותית לקראת עצמאות בשנת החיים השנייה.
במרחב: "אני יכול להגיע לכל מקום-אני גדול!" ובמקביל זה שלב שבו מתפתח הרצון לעצמאות והתחלה של חיבור הפעוט לזהות העצמית שלו ל-.Self
בגיל זה מתחילים להופיע ניצנים של ההתבגרות אני נוהגת לקרוא לו: "גיל ההתבגרות של הילדות",
זה לא אומר שמרגע שהוא מתחיל הוא ממשיך אלא מדובר בפרשנות ומחשבה ולכן חשוב שנבין, נקבל ונעזור לילד שלנו להיות עצמאי (כמצופה בגילו), כדי שיגדל להיות עצמאי, מקבל החלטות ובעל בטחון עצמי.

ישנה חשיבות גדולה לראות את המאפיינים/הסימפטומים המופיעים בגיל הילדות כעדות לכך שהפעוט עובר מתינוק חסר אונים נטול היגדים, אל שלב שבו הוא יודע לזהות את מה שנחוץ לו ומה שטוב עבורו והוא מתנסה ומתאמן לשימוש בכלים חדשים ומשמעותיים שלא היו לו בשנת החיים הראשונה:
• ברמת התקשורת השימוש בשפה: הוא יכולה להביע את עצמו
• ומבחינה מוטורית בעזרת הליכה: הוא מגיע בקלות ממקום למקום, יותר מהיר ויותר עצמאי.
זה שלב של התחלת התפתחות ה-self  ה"אני" הנפרד ולכן בשלב זה נישמע הרבה
• "זה שלי"
• "אני לבד"
• "לא" מתוך רצון לעמוד על שלו ואולי להעמיד אותנו במבחן: עד כמה נשחרר את החבל? כמה עצמאות באמת נוכל לתת לו? ועד כמה אנחנו באמת סומכים עליו?
אני מציעה כל זאת כדרך נוספת לפירוש ההתנהגות וכחלק ממרכיבי העצמאות המוזכרים בכתבה זו.
לפעמים זה יבוא לידי ביטוי כמאבק כוח (התפרצות זעם שיכולה להיות מלווה בהטחת הראש ברצפה) או כעס לא מוסתר במטרה להשיג את העצמאות או את הרצון וכל זאת מתוך משאלה שלו לחוות את הכוח שקיבל לידיו שהוא כאמור: תקשורת ועצמאות מוטורית.

חשוב:
• להסתכל על התנהגות זו של ילדינו מנקודת מבטו של הילד "הכסא קטן ולא נוח"
• שנהיה הורים פחות ביקורתיים ויותר מאפשרים.
• להבין מה מסתתר מאחורי אותה דרישה לעצמאות?
זהו שלב שבו מתחילה להתפתח הזהות העצמית והילד מנסה להשתחרר מהתלות בהורים, מסוגל לומר את רצונותיו ולעמוד על שלו, לשלוט בסביבתו ומתחילה הבנה אינטלקטואלית שפירושה: הילד לומד מה עובד ומה לא, יכול לעשות מניפולציות ומסוגל לצפות לתוצאה ספציפית מראש.
הכול קורה לו בבת אחת ולכן לא תמיד יהיה מקום לתהליך לינארי שכן יש חשיבות לשני הצדדים (להורים - הסמכות המחנכת ולפעוט – המבצעת) להתרגל למצב החדש. הפעוט מבחינתו מביע את צרכיו ורצונו ובעבורו זאת התנסות ראשונית שהיא בגדר "פריצת דרך" משמעותית ושוב להזכירנו כי אנו ההורים אמורים להיות "המאפשרים".

כהורים חשוב שנשים לנו למטרה לגדל את ילדינו לעצמאות ולשם כך חשוב לעודד אותו לעמוד (במשמעות כפולה) על רצונותיו ולעזור לו לזהות את צרכיו ולהביאם לידי ביטוי.
בשלב זה הפעוט מתחיל לגלות את העולם בדרך שונה מזאת שראה עד כה, ומגלה עולם שמעורר בו סקרנות (ולהבדיל ... הפעם יש לו תחושה של שליטה עליו...), ולכן מתחיל לשאול הרבה שאלות של למה?.                                                           
נכון וחשוב: לא תמיד נוכל לתת עדיפות לרצון הזה להיות עצמאי לבוא לידי ביטוי אבל חשוב להיות מודעים להשפעה של ההתנהגות שלנו כי במידה ולא נאפשר לעצמאות זאת לבוא לידי ביטוי נגרום לתסכול. אבל, במידה  ונעודד אותה וכן נאפשר לה לבוא לידי ביטוי-על כל הכרוך בזה גם אם זה כרוך באי נוחות כי ייתכן ויותר נוח לנו לקבל החלטות עבור ילדנו ויותר נוח לגרום להם לעשות מה שנוח עבורנו עלינו לזכור כי לטווח הרחוק חווית עצמאות בכל הזדמנות ושותפות בקבלת החלטות תתרום בהתפתחות הפעוט לאדם פרואקטיבי ומועיל בחברה.

אין ספק שזה דורש מאתנו ההורים הרבה סבלנות וסובלנות: גם אם לגיטימי ומותר שלא תמיד תהיה...בכל מקרה חשוב שנהיה אוטנטיים ונאפשר לילדנו את שתי החוויות:
• תגובה סבלנית
• ותגובה בלתי סבלנית.

חשוב שנזכור:
• גם אם ננסה להסתיר מילדנו את הרגשות האמתיים, הם יחושו בכך. לכן מוטב לשתף אותם ולהרוויח חשיפה שלהם לעולם הרגשי הכולל: אכזבה, כעס או לחילופין שמחה והתרגשות וסיפוק לעומת חוסר סיפוק.
• יש להתחיל להקפיד על טון דיבור של אדם בוגר וכן שימוש באוצר מילים עשיר ובמשפטים נכונים ולוותר על טון דיבור אינפנטילי ובשימוש בקיצורי מילים תינוקיות.
                       
בתקופה זו מתחיל הפעוט להיות חלק מקבוצה, חלק ממסגרת חברתית, ישנם ילדים בשלים יותר וישנם בשלים פחות, זה בהחלט תלוי במקום הילד במשפחה ומידת חשיפתו לחברה, אבל לא רק - ישנו גם איזון פנימי, וויסות עצמי (Self-Regulation) שתלוי בטמפרמנט שלו וברמת העוררות שלו שישפיעו על מידת התעניינותו והיכולת שלו להסתגל לחברה ולסביבה.
למעשה זאת התחלה של תהליך הסוציאליזציה כאשר בפעם הראשונה מופנים כלפיו דרישות חברתיות וקבלת החוקים של מה מותר ומה אסור בתוך הקבוצה תהליך שילווה אותו במהלך כל חייו.
לנו ההורים קשה לעיתים לאפשר את הדרישה לעצמאות כשלמעשה מצד אחד אמנם הפעוט כבר אינו תינוק אבל עדיין אינו גדול ולכן התסכול אולי הוא לא רק שלנו????
מצד אחד הוא מרגיש שליטה על הסביבה, לעיתים מתוך זה שהוא מושך תשומת לב "ומנהל את העניינים" ומצד שני ברור שעדיין אינו שולט על הכול ולכן ייתכן וכשישמע את המילה "לא" יגיב בחוסר אונים וישתטח על הרצפה.  
מבחינה התפתחותית קיימים 2 גורמים המשפיעים עליו בתקופה זאת:
• ההתפתחות המוטורית: לא ניתן לשים אותו במיטה, בלול או בעגלה הוא עצמאי בשטח…
• התפתחות השפה והחשיבה: אוצר המילים הולך וגדל והוא מסוגל להביע את עצמו מילולית ולאו דווקא התנהגותית (חשוב לשים לב להתנהגותו כי ייתכן ועדיין קיים קושי להביע את עצמו כשאנו שואלים: תגיד לי מה אתה רוצה? תדבר, אתה יודע לדבר, ייתכן ולעיתים החשיבה יותר מפותחת מהיכולת שלו לבטא את עצמו זאת יכולה להיות הסיבה  לתסכול: כאן חשובה התערבותנו כמתווכים על מנת לצמצם את התסכול ולתת לו הרגשה שמבינים אותו על ידי כך שנעזור לו לבטא את עצמו ונעזור לו להביע את הקושי ואת התסכול.   
                     

תופעה נוספת כדרך לבטא את עצמאותו והתבדלותו היא הרכושנות: "זה שלי" או "אני לבד".                                       
חוויות ה"לא" מאד משמעותית מבחינת הילד זו דרכו להגדיר את האינדיבידואליות שלו, הוא מנסה לעשות דברים לבד ולחשוב לבד וחשוב שההורים יאפשרו לו לעשות זאת על פי היכולת שלו.
אז מה אפשר?
• אפשר לתת לו להתלבש לבד
• להסתבן לבד
• לאכול לבד גם אם זה מלכלך...
יש חשיבות גדולה בכך שאנו מאפשרים לילדנו לחוות עצמאות, זו הדרך לחינוך ללקיחת אחריות, יחד עם זאת אין זה אומר שצריכים לוותר לו, בהחלט חשוב להציב גבולות.
חשוב לנו ההורים להבין שלעיתים התפרצויות הזעם נובעות מבלבול וזו בקשה להצבת גבולות ברורים. חשוב מאד להציב גבולות בהתאם לסיטואציה, אל תמהרו לשים גבולות שאינם רלוונטיים או כאלה שאינם מתאימים לאופי שלכם, שכן גבול פירושו לשים מגבלה שתאפשר לפעוט בטחון ומענה לבלבול שלו באותו רגע.
דרך אפשרית להצבת גבולות היא לאפשר לפעוט לכאורה לשלוט במצב ע"י בחירה אחת משתי אפשרויות לדוגמה:
• אתה יכול לבחור בין... לבין... במצב זה הילד מתנסה בקבלת החלטות וגם נהנה מהיכולת שלו לשלוט במצב.
•  דרך נוספת להימנע מעימותים היא הרתימה: לרתום אותו לבקשתנו לדוגמה: "היום אני צריכה שתעזור לי להכין לך אמבטיה" או "בוא נכין יחד"...
חשוב לבחור על מה להתעקש, ילדים בני 2-3 שנים אינם מסוגלים להבין את ההיגיון העומד מאחורי דרישת הוריהם וחוסר ההבנה הזה גורם להם לתסכולים רבים. שיתוף הפעולה עם הילד גורם לו הרגשה של חיוניות והיא משמעותית בשלב זה של התפתחות ה-self ה"אני העצמי".
          
לסיכום:
חשוב לנו ההורים לראות את התנהגותם של ילדינו כחלק "ממלחמת העצמאות" שלו ולקבל זאת בהבנה ובאהבה שכן גם אנחנו גדלנו כך. בכתבה יש הרבה גם וגם... ויחד עם זאת ומצד שני...כי
לאפשר לילדנו עצמאות זו הדרך ללמדו לקחת אחריות לטווח הרחוק ובשלב זה ואולי בכלל נתינת עצמאות כרוכה בהרבה וויתור שלנו, אולם קחו בחשבון כי ילד שמאפשרים לו להיות עצמאי הוא ילד שמרגיש שסומכים עליו ונותנים בו אמון, זאת הדרך להקניית בטחון עצמי ודימוי עצמי גבוה.
הדרך הזאת של אמון הדדי היא הדרך לכבוד הדדי, ואל נשכח שאת הדרך הזאת אנחנו סוללים.   

ניתן לפנות אלי בדף הפייסבוק שלי:
אורלי נייגר, פיזיותרפיסטית התפתחותית
או בטלפון :052-2434653