כתבה- סטודיו גולדי - שבע הבקשות - החוזה הראשוני

. באתי לקחת את אלי מבית של חברה מהגן. כמו שסוכם, בשש וחצי – " אבל אבא אנחנו באמצע הסרט!".

מה נעשה? אני צריך לקחת אותה ולהספיק לנסוע משם לקחת את נעם מהמקהלה שזה מאד רחוק ולא רוצה שנעם תחכה לבד במגרש חנייה בחושך...

אז עשינו pause ודיברנו. אלי היתה ממש בהתרגשות מהסרט אבל הסכימה לראות עוד פרק אחד ולבוא.

אני דיברתי עם האמא במטבח וכשצלילי סיום הפרק נשמעו, זינקתי לסלון ואלי קמה מעט בקושי אבל בהסכמה ברורה והתחלנו לנוע לכיוון האוטו. ופתאום, כמה צעדים אחרי דלת הבית ולפני דלת האוטו נגלה לפני דבר מופלא...

לול תרנגולות. עם תרנגולות ערביות. ואני הרי חובב תרנגולות וכמעט בכל הבתים שהיו לנו הסתובבו תרנגולות בחצר ודווקא עכשיו בבית שקנינו אין תרנגולות והמצוקה קשה. נעצרתי לשיחת תרנגולנים עם האבא של החברה שבדיוק חזר.

איפה קנה אותן, כמה ביצים נותנות ליום, האם יש נמיות או אין נמיות שטורפות תרנגולות בסביבה, שיחה מוכרת ומרתקת שנושאיה ידועים ומאד מרתקים אותי ואותו וזהו.

ואלי מתחילה לסמן לי ביד בעדינות, לכיוון האוטו. אני כולי שקוע בשיחה מסמן לה "רק רגע". אלי מחכה עוד דקה ואז מתחילה לדבר –" נו כבר אבא" , " בוא נלך כבר". אני מרגיש מקופח , חושב לעצמי " למה היא לחוצה כל כך, בסך הכל רציתי להחליף כמה מילים, איזה נודניקית " ובקול אומר לה בנימוס מזויף " עוד דקה אלי, רק עוד דקה ".

והשיחה מתגלגלת להבדלים שבין תרנגולות מלול תעשייתי לתרנגולות חופשיות, לאופן שבו הן מגנות על אפרוחיהן, באמת תגליות מרעישות גילינו שם, ואני מרגיש דחיפות עזות במותניי, אלי מנסה בכל כוחה לדחוף אותי לכיוון האוטו, ואני מתעצבן יותר ויותר, אבל לא נעים, הרי אני אבא נאור וקשוב וגם מנחה קבוצות הורים וכותב ספר על הורות... בקיצור בלבי אמרתי " אני כבר יכנס בה באוטו" ובקול מתנצל אמרתי " טוב, באמת צריך כבר לנסוע לקחת את הגדולה, אז להתראות" ואנחנו נעים לכיוון האוטו ואני זועם ומתוסכל ומתיישב באוטו וכמעט מוציא עליה את מה שתכננתי :

" למה את לא נותנת לי לדבר , אז תחכי קצת, מה יקרה לך, או תשבי באוטו לרגע..."

ופתאם אני מבין מה קרה כאן.

הרי אני חתמתי עם אלי, חוזה שאני יזמתי ואני יצרתי.

בחוזה הזה כתוב :מהצד שלי – אני אחכה עוד פרק מהסרט ואז ניסע מכאן לקחת את נעם. מהצד שלה – אני אראה רק עוד פרק אחד ולא את הסרט כולו ואז ניסע מכאן לקחת את נעם. היא הקשיבה לי, הסכימה לחוזה שלא ממש תאם את צרכיה ופעלה לפיו. אני חתמתי איתה על החוזה וברגע שראיתי תרנגולת ערבייה הפרתי אותו בגסות, התעלמתי לחלוטין מההתחייבות שלי כלפיה ומרגשותיה. כשאלי סימנה לי לעבר האוטו וניסתה להפסיק את השיחה ואחר כך לדחוף אותי לאוטו היא בסך הכל ניסתה בכל דרך שהיתה לי להזכיר לי את הצד שלי בחוזה, להחזיר אותי לברית שבינינו, לחוזה שחתמנו. כשהתנעתי את האוטו והתחלנו לנסוע כבר קצת התביישתי בכל הדרמה הזאת שיצרתי ועל ההאשמות שהיטחתי בקטנה הזאת בלבי. ביקשתי סליחה ממנה, שהתעלמתי ממה שסיכמנו. היא אמרה שהיא סולחת לי.

יש המון קשיים ועימותים גלויים וסמויים בין ילדים והוריהם שהמקור העמוק שלהם הוא הפרות חוזה מצד ההורים.

לדוגמא אבא שבא לשחק עם ילדו בן ה - 6 ושלושת חבריו ומשתולל איתם בפראות ובחופשיות וכולם נהנים מאד עד שהילד שלו באותה הפראות והחופשיות מעיף על האבא נעל, דבר שמשתלב מאד יפה בחוזה, באופי המשחק שהאבא יזם והאב פתאום נסגר, נעלב ונוזף בנוקשות בילדו " תראה מה עשית! למה אתה לא נזהר! לא כייף לשחק איתך!"

 אבל הבאתי את סיפור החוזה והתרנגולות דווקא כדימוי סמלי לחוזה העמוק שעליו חתמנו עם ילדינו עוד לפני שנולדו.

בחוזה הזה יש שני צדדים מאד לא שווים.

אנחנו, ההורים, מתוך שבחרנו או הסכמנו להיות הורים בעצם אמרנו :

"אני מתחייב לאהוב אותך ילדי. אני מתחייב להיות הקרקע לצמיחתך ולהענות לכל אחת משבע בקשות העומק שלך".

ילדינו מעצם זה שהסכימו לבוא דווקא אלינו אמרו " אני מפקיד את חיי בידיך. אני מפנה אלייך את שבע בקשות העומק שלי ומוותר על כל מקור אחר למימוש הבקשות האלה."

זה החוזה הראשוני. בדיוק כמו שאלי ניסתה להזכיר לי את חלקי בחוזה כך עושים כל הילדים עם כל ההורים.

ברגע שילד מרגיש שהוריו מתעלמים מחלקם בחוזה, מהההתחיבות שלהם להענות לאחת משבע בקשות העומק שלו

הוא מתחיל להשתמש בכל האמצעים שיש בידיו כדי להזכיר להם. בהתחלה בעדינות, ברמזים שמשתלבים יפה בחיים. אחר כך בנחישות רבה יותר ויותר ובצורה קשה יותר ויותר, על ידי כל מיני הפרעות, התנהגויות מעצבנות, מחלות  והרגלים לא נעימים.

השיחה הזו שלפעמים נראית מעיקה מסובכת וחסרת סיכוי, היא דרכם של ילדים להזכיר לנו שנחתם כאן חוזה. שהם הצד החלש בחוזה. שאין להם אפשרות לקיים אותו לבד, אין להם שום דרך לכפות עלינו שנקיים את חלקנו ואין שום בית משפט שיכול להתגייס לטובתם ולחייב אותנו. אין להם גם שום אפשרות מרגע שהגיעו אלינו, להפר את חלקם בחוזה, כל שנותר להם הוא לעשות הכל בכדי שאנו ניזכר בחוזה מאד אישי ,שאותו יזמנו, שעליו חתמנו במודע או שלא במודע מרגע שהפכנו להוריהם. שניזכר בחוזה הזה שנולד מאהבה ונבחר בו מחדש מרוב שאנחנו אוהבים אותם.

מה הם מבקשים ?

 7  בקשות העומק של ילדינו.

אז מהם פרטי החוזה? על מה בדיוק חתמנו שם?

אז יש שבע בקשות.  7 בקשות עומק שמפנים אלינו ילדינו. אלינו ולא אל אף אחד אחר. תשומת הלב אל הבקשות האלה וההסכמה שלנו פעם אחרי פעם לקחת את מקומנו כהורים, אלה שחתומים על הצד הנותן והמאפשר בחוזה, מאפשרת לחיות באהבה עם ילדינו. מתוך תשומת לב לאותן 7 בקשות, או 7 תחומי חיים נוכל כל פעם מחדש לוודא שאנחנו לא מתנהלים מתוך פחדינו אלא מתוך ההקשבה לילדינו ולעצמנו.

כדאי לפגוש את שבע הבקשות קודם כל במלוא הדרן. לא בנוסח המאומץ והחלקי שהן מקבלות בעולם המבוגרים אלא בשפה תמימה ובוטחת של ילדים.  שבע הבקשות של ילדינו מאפשרות לנו להיזכר מה הטעם בכל הסיפור הזה של יחסי הורים וילדים. הן יכולות לשמש גם כשבעה מפתחות להקשבה. הקשבה שלנו לילדינו. כל מה שקורה שם בבית וכאן בלב משקף שיחה סמויה או גלויה שמתקיימת במשפחתנו , סביב אחת מאותן שבע בקשות. 

 הבקשה הראשונה של ילדינו – להרגיש בבית :

"אמא ואבא. אני מבקש לחוש שכאן בעולם הזה שאליו הזמנתם אותי, אני בבית. לחוש שהעולם הזה הוא ממש בית שלנו. שלכם ושלי, עולם שופע שמספק לנו את כל צרכינו, עולם בו כל מה שקורה הוא בעדנו ולמעננו.  שיש כאן מקום לכל מה שאני. העוצמות שלי, הקשיים שלי, הרגשות, המחשבות וגם הפחדים שלי.

הבקשה השנייה של ילדינו - לחוש הנאה.

"אני מבקש לחוש את הטעם של החיים, להתענג על הקיום שלנו כאן, בעולם הזה, לעצום את העיניים ולפקוח אותן, לינוק אליי בקלות ובשפע את הצוף, את מה שמזין אותי יותר מכל, את העונג שבעצם הקיום שלי.

הבקשה השלישית של ילדינו - תחושת יחודיות.

"אני מבקש להרגיש נפלא ומיוחד כמו שאני. לחוש כמו השמש, מרכז היקום, מקור של אור לכל מי שסובב אותי.

הבקשה רביעית של ילדינו - בקשה לקירבה.

"אני מבקש קרבה. מבקש לחוש את האחווה שבין שתי נשמות, את החשיפות הפגיעות והעוצמה שאין כמותה שבשותפות עמוקה. מבקש להביט בקלות וברכות בעיניים, מבקש שיביטו בי, לתוכי, מבקש לחולל בחופשיות, בלב פתוח, בקלות להתמסר עם כל רגשותיי ותחושותיי, בחגיגה הגדולה מכולן של שני אנשים, בשר ודם...

ביחד".

הבקשה החמישית  של ילדינו - בקשה לחופש ביטוי.

"אני מבקש להביא את כל מה שבתוכי להביא החוצה אל העולם.

  כמו מעיין, לעשות את דרכי בנינוחות, מבטן האדמה, מתרחב ונשפך החוצה, מפלים מפלים...

לחוש שפנימיותי מבורכת כאן, בחוץ אתכם בעולם - ללא תנאי. הרגשות  שלי, הרצונות שלי, הפחדים שלי, האש הפראית שאני, הסערה והמהומה שבתוכי...

לחיות בחופשיות את כל מה שאני,איתכם, באור השמש".

הבקשה השישית של ילדינו – בקשה לחופש המחשבה.

"אני מבקש לעוף...

לעלות ולהמריא, בכוח המחשבה החופשית שלי,

לשחק באינסוף האפשרויות, לדמיין, להמציא, להביט רחוק, לחלום את עצמי, לחלום את החיים שלי. "

בקשה שביעית – חופש הוויה

" אני מבקש להיות.

מבקש להיות כל מה שאני. כאן, עכשיו.

אני גם יצור קטן וגם נשמה גדולה וגם יכול הכל, וגם לא יכול כלום וגם...

מבקש בפשטות וקלילות, בלי הכובד ראש העתיק הזה, להיות אלה ואל, שותפים     לבריאה, , גם כאן, על האדמה, אמן."

שבע הבקשות הן כמו שבע דלתות שמבקשות להישאר פתוחות, כל אחת לסוג מיוחד של אהבה שמיועד לעבור דרכה.

כמו כל דלת, ניתן לפתוח אותן לרווחה, ניתן לסגור על מנעול, ניתן גם לעמוד על הסף, בלי להחליט. קצת לסגור וקצת לפתוח. ניתן גם לשכוח. כמבוגרים אנו נוטים לשכוח את הדלתות שנטרקו בפנינו שוב ושוב כשהיינו ילדים. במיוחד אנו  נוטים לשכוח כמה ביקשנו וחיכינו והשתוקקנו שייפתחו כבר.    

כי כל אחת מהבקשות היא בעצם תחום אחד בשיחה המתמדת בין ילד להוריו. השיחה היא לפעמים גלויה ולפעמים סמויה ומתקיימת בכל השפות של החיים. בכל אחת מהבקשות, בכל אחד מתחומי השיחה, ילדינו כמו שואלים אותנו שאלה.

שאלה שנוגעת לבקשה ראשונה שואלת נערה בת 12 כשהיא רצה בבכי ובייאוש לחדרה אחרי ריב גדול עם אימא שלה. היא שואלת  "זה נכון מה שאני מרגישה, שיש לי בית בעולם הזה, שאני מוגנת ויש לי על מי לסמוך?"

שאלה שקשורה לבקשה השנייה שואלת ילדה בת שבע בעיניים חומות גדולות ודומעות, אחרי שאבא נכנס לאמבטיה וראה את כל גופה ואת כל קירות הקרמיקה מרוחים ב"משחה הסודית" שיצרה מבוץ ושמפו וקצף גילוח... "זה נכון מה שאני חשה בתוך תוכי, שבאתי לכאן לעולם כדי ליהנות, שהגוף שלי והחיים שלי ניתנו לי כדי להתענג ולהשתעשע?"

ילד נלהב בן שלוש שמבצע בהתלהבות קפיצות יותר ויותר מפחידות מהשולחן לספה שואל בעצם שאלה בבקשה השלישית " זה נכון מה שאני מרגיש, שאני נפלא ומיוחד כמו שאני ?" 

כשילד בן שמונה מתעקש לשחק רק עם אחד מחבריו בכל פעם ולא מסכים לבוא לבקר כשיש עוד חבר הוא שואל בעצם שאלה בבקשה הרביעית " האם אפשר להיפתח ולאהוב ולהתמסר גם בלי לשלוט? האם אתם מאמינים אמא ואבא שזה באמת נכון שלהיות בקירבה זה בטוח ואפילו נעים ואפילו אפשר להיות ביחד בלי לדעת לאן זה מוביל ? "

אפשר היה לחשוב שאותו נער בן 14 שלובש רק בגדים שחורים ושומע רק מוזיקה שהוריו מתעבים ונמצא רוב הזמן בדיכאון עסוק במרד הנעורים או בלמשוך תשומת לב או בלעשות רושם על בנות. אבל בעצם הנער המסוים הזה שואל שאלה בבקשה החמישית. עדיין השאלה מופנית לאמא ואבא שלו שאמרו לו כמה חשוב לבטא רגשות וכמה נפלא ליצור אמנות, אבל הוא לא באמת מרגיש שקיבל תשובה ועדיין שואל " זה נכון מה שאני מרגיש בתוך תוכי, כל הרעיונות שלי,

כל מה שאני, ראוי לביטוי ומבורך בעולם הזה ללא תנאי ?"

שבע הבקשות הן כמו שבעה פתחים שמבעדם מתייחסת, מתקשרת ויוצרת לה הנשמה חיים בחומר. ילדים תמיד ביקשו ותמיד יבקשו מהוריהםאת שבעבקשות הללו. אפשר להתייחס אליהן כמו לשבעת  צבעי הקשת. כמו האור ש"נשבר"

 לשבעה  צבעים, כך גם האהבה שמבקשת לעבור מהורים לילדיהם, "נשברת "לשבעה גוונים, כמו שבע דרכים פתוחות לתת אהבה. פנייה של כל תרבות, אופייה של כל משפחה משקפים למעשה את מקומה של כל בקשה באותה תרבות, באותה משפחה. סגנון ההיענות או אי- ההיענות לכל אחת מהבקשות בכל משפחה הופך ל"צבע" שלה, משקף את אותו זרם תת- קרקעי של אמונות יסוד שמאפיינות כל משפחה.