הכתבות שלנו

כתבה - סטודיו גולדי - על כלבים עבדים וילדים

 

 סטודיו גולדי - על כלבים, עבדים וילדים

 

 אשליית הכוח.

...היא יושבת מולי, מישירה מבט. מסירות, דאגה ובטחון בקולה, כשהיא מסבירה לי את כללי ההתנהגות שהנהיגה בביתה, עם ילדיה. היא באמת מאד אוהבת אותם, את שלושתם, היא באמת אירגנה את החיים כך שתוכל להיות איתם הרבה ולתת להם כל מה שהיא יכולה…
"... הוא יודע (ילדה בן ה- 6), שאם הוא לא מקשיב לי ולא מסדר אחריו הוא מקבל עונש" היא אומרת בהבעה נוקשה, רוויית צדק. "וככה הרבה יותר קל לכולנו" מוסיף האבא- איש עסקים עצמאי שהרבה שנים כבר לא מוכן שיהיו לו בוסים ושיחלקו לו הוראות- "אני חייב להגיד שהיא יודעת מה היא עושה, ברור להם מה העונש על זה שהם לא מקיימים את הכללים וככה יותר קל ונוח לכולנו". "זה ידוע" היא מוסיפה, "ילדים צריכים שישימו להם גבולות, מה אתה רוצה- שיהיו כמו כל הילדים האלה שמזלזלים בהורים שלהם ולא מוצאים את עצמם כל החיים רק בגלל שההורים שלהם לא ידעו לשים להם גבולות?" היא תוקעת בי מבט כועס וצודק מאד...

*         *         *
ואהבת לרעך כמוך -  מילים יפות.
תגידי אמא, איך את מרגישה כשמענישים אותך? אל תספרי לי בבקשה את הסיפור הזה: "אני מודה להורי על שידעו לכוון אותי ולחנך אותי...". בואי בבקשה, נחכה רגע עם הסיפור הזה, אני שואל- איך הרגשת כשאמא הענישה אותך? איך הרגשת כשהמורה אייימה עליך בעונש? איך את מרגישה היום כשמישהו מאיים עלייך שיקח ממך משהו, או יפגע בך, אם כן תעשי או לא תעשי משהו. את מרגישה שהוא אוהב אותך? את מרגישה שאת רוצה להיות איתו? את מרגישה שאת בוטחת בו ורוצה אותו לצידך?
ואהבת לילדך כמוך.
*        *         *
"עומר. עומר. עומר. אמרתי לרדת! עומר אני אמרתי לך לרדת! עומר אני אמרתי לרדת!"
תצאו לים, תצאו לגנים הציבוריים, למסעדות, תקשיבו באוזניים חדשות לצורת הדיבור של הורים עם ילדיהם.
איש גדול, נראה באופן כללי אדם נחמד ורך, מביט מרחוק על ילד כבן 4 שמתקדם לו על המנהרה של המתקן בגן השעשועים. אתם שומעים את הטון?  "עומר. אמרתי לרדת!" זה נאמר בטון הזה שמוכר לנו מהמשפט: "רקסי! ארצה!". טון המאלף. יש בו אסרטיביות, נחישות, כוחנות ובעיקר רצון להכניע את הכלב, סליחה, את הילד. שיבין מי כאן הבוס.
תגיד אבא, איך היית מרגיש אם מישהו היה מדבר אליך ככה? מה היית עושה לו? רגע, רגע, אל תברח מהעניין, אל תספר לי על הכבוד שלך לאבא שלך בזכות זה שדיבר אלייך ככה... רק רגע, איך אתה מרגיש כששוטר מדבר אליך ככה, כשהמעסיק שלך גוער בך או מראה לך מי הבוס באופן הדיבור שלו, זה מעליב אותך?
כן. זה מאד מעליב אותך. כל כך זה פוגע בך שאתה לא מעז להודות בזה ולהרגיש בזה, ומייד אתה מדחיק את זה ויוצא לפעולה- אולי אתה מתקיף אותו בצעקות, אולי אתה נסגר ומתרחק משם, אולי אתה מסביר לעצמך שזה לא ברמה שלך...
אבל כל זה קורה אחרי שנפגעת. מאד. כי אתה בן אדם. בן אדם חופשי ורגיש, שמרגיש מתי אוהבים אותו ומתי לא. ואתה רוצה שיאהבו אותך. וגם כשהיית ילד רצית שיאהבו אותך. וכשהיית קטן קטן בן שנתיים שלוש או ארבע עדיין ידעת שמי שאוהב אותך, אף פעם, אף פעם, לא מדבר איתך ככה. ידעת בתוכך, עדיין האמנת שמי שבאמת אוהב אותך, בא אליך ברכות, רגיש אליך, רואה אותך. עדיין ידעת שכל דבר אפשר להגיד ברגישות, כמו אדם לאדם, לא כמו אדם לעבד שלו או לכלב שלו או לכל דבר אחר שנחשב בעיניו לחסר רגשות.
כן, אתה רואה סרטים על סוהרים שמתעללים באסירים, על אצילים שמשפילים ומענישים את העבדים שלהם, אתה מזדעדע מהיחס, אתה אומר: "גזענים, חסרי רגשות, חיות", אתה גם חושב לעצמך: "איזה מזל שהעולם השתנה, שאין היום עבדים, שלא מתייחסים ככה יותר לאף אחד (חוץ מאולי עובדים זרים וערבים...)". אבל העבדות עדיין קיימת, אני נורא מצטער שאני זה שצריך לספר לך את זה.
יש מיליוני אנשים שככה מדברים איתם. אם תנמיכו את המבט תראו אותם. הם קטנים בגוף, נמצאים כמעט בכל מקום ויודעים טוב יותר מאיתנו איך אמורים להתייחס למישהו שאוהבים אותו.
גם אתה, אבא יקר, היית ילד. כשאבא שלך הקשיח את מבטו וגער בך כדי שתרד ממכסה המנוע, או כדי שתתרחק מהשקע החשמלי, או כדי שתפסיק לבקש מסבתא עוד שוקולד – אתה נפגעת. הסיפור שלימדת את עצמך לספר על אהבה, הסיפור שמתחיל ב"ככה זה אבא אמיתי, כזה שעושים לו כבוד", זה הסיפור היחידי שאתה יכול לספר, לעצמך ולאחרים. כי את הסיפור האמיתי - "כשאבא שלי דיבר אלי ככה הוא לא אהב אותי, אבא שלי העדיף לחנך אותי, לאלף אותי, על פני לאהוב אותי" – את הסיפור הזה אתה לא מרשה לעצמך לספר וכילד לא יכולת אפילו להרשות לעצמך לחשוב. ילד לא יכול לחשוב: "אבא שלי, שיכול הכל, בוחר להתייחס אלי כמו לעבד". זה סיפור ממית.
ועכשיו, אתה שואל את עצמך – "מה הוא רוצה ממני?! מה, לתת להם לעשות מה שהם רוצים?!"
אולי אתה גם מוסיף: "כן, בגלל כל החופש הזה, המתירנות, חוסר הכבוד של ילדים להורים, הגענו לאן שהגענו, לעולם המטורף הזה שבו אנו חיים".

תישאר איתי אבא בבקשה, בוא לא נחמיץ את הנקודה. אפשר גם לאהוב וגם להיות ברור. אתה לא חייב לשים את הלב שלך ב-HOLD  כשאתה מביא את הרצון שלך לילדיך. והילד שלך, או הילדה שלך- הם בכל מקרה רוצים לדעת מה חשוב לך ולאמץ את זה, ללכת אחריך. אולי נדמה לך שהם לא רוצים, כי אחרי הרבה שנות אילוף ועונשים וגערות הכל כבר הסתבך. אבל אני מזמין אותך לחזור לצעד א'.
יש אפשרות גם לך, אפשרות שלא היתה לאבא שלך– להתקרב לילד שלך שקופץ על מכסה המנוע, להניח יד על כתפו, להסתכל לו בעיניים ברכות, להרגיש את האהבה שלך אליו, את ההתפעלות שלך ממנו – איזה יצור מקסים – ולהגיד לו בשקט, בלי לבייש אותו, בלי לסגור את הלב שלך, להגיד לו בסגנון שלך, שאתה לא רוצה שיקפוץ ככה על האוטו. ולזכור, לזכור טוב טוב, שבכל מקרה שבו עומדים זה מול זה –
מה שנכון: החוק, מה שמקובל, האוטו, הכבוד. והברית ביניכם: שבה אתה אוהב אותו ללא תנאי,
בכל מקרה כזה אתה מעדיף את האהבה על הצדק, החינוך והשליטה. אתה מסכים לשלם עוד 500 ש"ח לפחח בשביל שהילד שלך ירגיש, ממש ירגיש, שגם במקרה כזה הוא יקר לך יותר מכל, יחוש את האהבה שלך גם בתנאים האלה של מתח, מצוקה ואי הסכמה.

כי אתם ביחד. זה לא רעיון, זו תחושה. של ברית. תחושה שאו שהיא קיימת, או שלא קיימת. ותחושת הברית הזאת מתקיימת רק בין שווים, בין אוהבים. אין ברית של אהבה בין אדון לעבד – שמאיימים עליו או מענישים אותו. אין ברית של אהבה בין איש לכלב - שמפחד מבעליו. ואין ברית כזו בין ילד שחווה ריחוק, נוקשות ופחד לבין אבא שלו.
או אמא שלו. פשוט אין.
וסלחו לי אם קצת דיברתי בנוקשות.
*        *         *
איך להיות תמיד אוהבים עם הילדים שלנו?
אם זאת שאלה שמעסיקה אתכם, אז הנה אחת התשובות הפשוטות והיעילות:
ואהבת לילדך כמוך.
תהיה עם ילדך  בדיוק כמו שאתה מבקש שיהיו איתך. אבל באמת. לא כמו שהתרגלת. לא כמו שהיו איתך. לא כמו שכדאי בשביל לשרוד, או להשתלב, או לחנך נכון. כמו שעמוק בלבך אתה רוצה שיהיו איתך.
באהבה גלויה ומוחשית בכל מצב ובכל מקום.
וכשקשה, כשאתה מתבלבל ומתרחק ומוצא את עצמך מחנך ומאיים ומרוחק כמו שהיו איתך- תעצור.
תסלח לעצמך, תפסיק להיות צודק, תסכים להיות זה שהתבלבל, זה שהעמיד משהו לפני האהבה שלו לילדו.
וברגע שהפחד עבר, ברגע שחזרת לעצמך, שחזרת לאהוב את עצמך ואת ילדך, ברגע שאתה שוב מרגיש את זה בלבך – תבקש סליחה. שידעו כולם ובמיוחד ילדך – שהתבלבלת. שאתה מאמין שאפשר אחרת. שברור לך שאתה רוצה משהו אחר. שבעצם ברור לך שכל גבול וכל רצון וכל רעיון אפשר להביא לעולם ברכות, בפשטות, מתוך קירבה, מתוך הברית של האהבה.

 

 

 

 

x
x