מה לא הייתי החופש?
הייתי:
מבשלת במעון (אוכל בלי רוטב ובלי טעם)
מורה לעברית (כי הגדולה מתעניינת בקריאה ובלשנות)
מורה לחשבון (כי הגדולה מתעניינת במתמטיקה)
מורה לאומנות
מנקה
יוצרת תכשיטים
תופרת
צוות הוואי ובידור
מורה לכלכלה
ובעיקר... אשת יחסי ציבור ושיווק מעולה, לכל דבר שרציתי למכור לנסיכות שלי.
כן.
החופש גליתי שהכל עיניין של שיווק. אורז ברוטב עגבניות הרבה יותר טעים אם הוא "בקטשופ ביתי". הפסטה יותר טעימה אם היא "במתכון של סבתא" ודף וטושים הרבה יותר מדליקים אם זאת "שעת יצירה".
אבל בכל זאת, כשאני חושבת על זה שהחופש נגמר, מתגנבות לי דמעות לעיניים העייפות, וגם לגרון הטיפונת צרוד.
התרגלתי שהן בבית. שהן מעירות אותי בימים שאני לא עובדת.
התרגלתי שאני לא הולכת לשום מקום בלי הזנב או הצל שלי.
התרגלתי לבוסית קטנה גם כשאני צריכה להתפנות.
ובמיוחד התרגלתי לחום ולאהבה שהן נותנות.
נכון, זה היה קריפי משהו אם הבוס בעבודה לא היה מצליח לנשום בלעדי, אבל אצלן זה ככה.
זאת אומרת הן נושמות, אבל תוך כדי בכי היסטרי. וזה כל כך אמיתי, וכל כך מקסים וטהור.
וכל הדברים שתכננתי לעשות איתן הקיץ ולא הספקתי. הרי עד לחגים בטח כבר יהיה יותר קר, ובקיץ הבא... בקיץ הבא הן כבר יהיו אחרות, גדולות יותר.
בקיץ הבא שירתי שלי תתכונן לכיתה א', ואילולי שלי לגן. זה כבר לא יהיה אותו החופש...
וכמה שקיטרתי, וכמה שבעלי לא עבד כמעט (כי הוא עובד מהבית ובחופש הבית היה במצב זוועה). וכמה שאנחנו זקוקים כבר לחופש מהחופש הזה - אני עצובה שהוא נגמר. מן הרפתקה מאתגרת שבאה לסיומה. וכמה שפתאום לא בא לי שתיגמר.
מצרפת לכן שיר כזה של סתיו, תהנו:
