מתעמלות או לא להיות

הערב הלכתי היום לשיעור זומבה... מה אני אגיד לכן?
קודם נתחיל בזה שזה לא ממש היה בכוונה.
הסיפור התחיל בזה שבשביל הגוף והנפש, בעלי החליט לשלוח אותי לשיעורי לפילטיס.
 
השבוע נאלצתי לצאת באמצע הפילטיס, כי הוא היה צריך לצאת לשמירה, והמורה המהממת שלי אמרה לי לבוא ולנסות שיעור זומבה, לכבוד זה שפספסתי חצי מהפילטיס.
אז באתי.

שיעור, מוצאי שבת, שבשביל אמהות זה אומר אחרי יום שלם עם הקינדרלך.
כאילו שהסיבולת לב ריאה שלי זקוקה לעוד תרגול עכשיו. האמת? המורה אמרה (ואולי בצדק), שזה לא אותו דבר, כשאת רודפת אחרי ילד את לא רצה 40 דקות ברצף.
אוקי. תלוי איזה ילד.

המוזיקה המקפיצה עשתה לי כאב ראש, החזיית הנקה כל הזמן נפתחה לי, ובכלל השהייה ליד בנות עשרה דקיקות היתה קצת מלחיצה.

אולי ממרומי 28 שנותי  (ילידת טבת - ינואר. מוזמנות לאחל לי מזל טוב), משהו אצלי קצת השתנה. אני כבר לא מחפשת רק לקפוץ, מעדיפה להרגיש את השרירים שלי מגיעים לאט לאט אל מעבר לקצה גבול היכולת. נהנית להרגיש את הבטן תפוסה, נהנית להרגיש את כל הגוף. שרירים שהכרתי וכאלה שעוד לא. נהנית מתנוחות בלתי אפשריות. תגידו, זה באמת אומר שהזדקנתי?

והמוזיקה? מסתבר ש"על כנפי הכסף רכובים" מרים אותי לשמים יותר מ"היא רק רוצה לרקוד", "היא לא יודעת מה עובר עלי" ו"יותר מזה אנחנו לא צריכים" באמת מכניס לי משהו אחר לורידים. וכל פעם מחדש משעשע אותי לשמוע את השיר על "מיסיס רובינזון" מתחיל ואז את המורה מעבירה אותו ישר. כאילו שכולנו חרשנו לפני יומיים על "הבוגר", ג'יזס... (סתם. אני פשוט לא מתחברת לנצרות.) והכי זה למצוא את עצמך ממלמלת מילים של אלתרמן באמצע איזו וריאציה הזויה של שכיבות סמיכה.

בקיצור, הגיל או התרגיל, נראה לי שלעת עתה, אני יודעת את היכן מקומי, או לפחות לאיזה חוג כדאי לי ללכת...