להישאר או לצאת?

כשנועם נולד רציתי להיות אתו כמה שיותר בבית, "הריון יקר"  – כך מכנים זאת בהגהה המקצועית,

אימהות מאוחרת, ילד ראשון .... לא מיהרתי לקבוע תאריך סיום לעניין ....

ככל שעבר הזמן והקשר בנינו התהדק, למדנו להכיר אחד את השנייה ....
כל בכי שפוענח והבנתי את סיבתו תוך תגובה מהירה של מענה לצרכיו היה משמח .....
ופתאום הבנתי שאני רוצה עוד זמן אתו בלי מגבלה, בלי איזה דד ליין שיוכתב כי כך צריך ....

אין לי ביקורת או טענה לאימהות שהחליטו שהן מיצו או לא מתאים להן להיות אמא במשרה מלאה, זה בסדר, כל אחת בנויה אחרת והלחץ הסביבתי מכריע לעיתים על ההחלטה במקום שהיא תבוא ממקום אמיתי ..... לפעמים יש צורך בלאייש משרה כזו או אחרת, או להיות מפרנסת שווה, וגם אצלנו זה מאד מורגש כשאני לא עובדת...מבחינה כלכלית.

אני מודה כאן וגם ביני לבין עצמי קודם , שהשיקול הזה לא היווה סיבה מספיק טובה בכדי שאפקיד את הבייבי האהוב שלי בידיים אחרות מסורות ככל שתהיינה ...ולא היו לי חרטות בעניין,

לדקה הייתה לי אפשרות להכניס אותו למעון בגיל 5.5 חודשים והתפתתי להגיד כן כדי שאוכל לחפש לי עבודה חדשה אבל אחרי יום התקשרתי לומר שאני מתחרטת ....לא יכולתי לשחרר,

מאז כבר עברו כ-5 חודשים, בהם אנחנו מבלים מידי יום ומנהלים שגרת יום , כל דבר חדש שהוא עושה זוכה להתפעלות מצדי וזה מרגש שיוצא לי
לראות את זה בפעם הראשונה:
איך הוא יושב, מתגלגל, נעמד וזה כיף גדול מאד להיות שם בשבילו בשנה הראשונה.
מודה שלפעמים מרגישה שצריכה קצת איזון או כמה שעות לעצמי וכן נעזרת בבן זוגי ובדודתי שנשארים אתו כשאני יוצאת לסידורים או ללימודים פעם בשבוע .....ואני יודעת שבספטמבר הקרוב הוא ילך לגן ואני מלמדת את עצמי לשחרר כל פעם קצת ...

אני מרגישה מבורכת על ההזדמנות שניתנה לי השנה  ....

שלכן קרן