ילדה הכי יפה בגן זו הילדה שלי!!! וגם יש לה את העיניים הכי יפות בגן, וצמה הכי יפה בגן ופה הכי יפה בגן... (ואני אובייקטיבית לגמרי, כן?) והיא הכי חכמה, ומדהימה ומקסימה ומהמממת...
אבל קשה לה בגן.
ואני כבר הרבה זמן שוברת את הראש למה.
הגננת נחמדה, הנסיכה שלי מעריצה אותה. כשאנחנו סתם פוגשים אותה ברחוב, היא מבקשת לרוץ לתת לה חיבוק.
והסייעת פשוט נשמה טובה. חמה נעימה ואוהבת.
הנסיכה שלי שמחה לפגוש בחברים ובחברות מהגן אחר הצהריים... שמחה לשחק איתם בגן משחקים, בג'ימבורי, להזמין הביתה ולבקר בביתם.
אבל כמעט כל יום, בסוף הגן, כשאני באה לקחת אותה, אני שומעת על מריבה (לפעמים גם על התגברות) שהיתה לה.
ואני ממש לא שומעת את הגננת אומרת את זה לאמהות האחרות.
ולא, הגננת באמת מקסימה, אין לה משהו נגדי. והיא עושה הכל כדי שהבת שלי תצמח, תפרח ותתקדם.
רק משהו מציק לבת שלי. לפעמים גם בבית.
בהתחלה חשבתי שזה המשבר של גיל שנתיים שנמשך ונמשך (והתחלנו בגיל שנה וחצי), ואחר כך חשבתי שזו אשמת ה"טוענת לכתר" שמאיימת על הבלעדיות של הנסיכה הבכורה.
אבל ההרגשה שלי היא שיש פה משהו אחר. רק שאני עדיין מנסה לגלות מה...
כמו כל אמא, אני רוצה שהבת שלי תהיה רק בריאה ומאושרת... שתמיד יהיה לה טוב!
וכשהיא עצובה, אני לא מבינה, איך אפשר להיות עצובה, כשאת הילדה הכי יפה בגן...
