להישאר עם הבייבי

לאחרונה שואלים אותי לא מעט אם אני לא משתגעת בבית עם התינוק איך יש לי סבלנות ומתי כבר אני מתכננת לחזור לעבוד.  אז ככה, ילדתי לפני חמישה חודשים תינוק מקסים (חמסה חמסה) וזה בהחלט לא פשוט "לבלות" ימים שלמים בטרייניג מכוסה פליטות ורוק, לשמוע כל היום בכי ושירי ילדים, זה לא פשוט בכלל שסדר היום מוכתב על ידי תינוק שהוא הבוס הקשוח ביותר שהיה לי אין לכם דעה על התחלת מוצקים?) ושאין לי הרבה מה לתרום לסמול טוק בשיחות עם החבר'ה(איך . אבל נראה לי שמה שהכי קשה לי זה להודות בפני עצמי שזה מה שאני רוצה כרגע. שמאז שילדתי הדבר היחיד שחשוב לי הוא לגדל את הילד שלי בצורה הכי טובה שאני יכולה. כל החיים ידעתי שיש לי שאיפות וחלומות ואני רוצה קריירה. ידעתי שאמהות דורשת הקרבה וידעתי שגם כיום כולן עושות גם וגם אבל לא הייתי מוכנה לכך שהכל ידחק הצידה כי אני ארצה בכך. שאני מרצוני אניח בצד את החלומות והשאיפות, לשנה או אולי שנתיים לא מתוך ויתור אלא פשוט כי כרגע אני רוצה להיות אמא , לגמרי טוטאלית . לא אחת שחייבת לרוץ מהמעון לעבודה לצהרון ומספיקה לבלות 3 שעות ביום עם הילד שלה. אלא אמא שיכולה להתעורר עם הגוזל בשלווה לשיר לו שירים לטייל איתו בפארק להכין לו צהריים. לראות אותו מתפתח ולהיות חלק בתהליך הזה של הצעדים הראשונים שלו בעולם.

פעם זה היה מובן מאליו שאישה יולדת ונשארת עם התינוק עד שהוא הופך לפעוט עצמאי, לא הייתה אופציה אחרת. נשים נלחמו כדי שתהיה להן את האופציה לבחור אחרת. לעבוד, ללמוד , להתקדם.וטוב שכך. אבל אין לדעתי מספיק זמן כדי גם קצת להרגע ולהתחבר לאמהות ברוגע. חופשת הלידה עוברת כל כך מהר. המירוץ שם בחוץ והמצב הכלכלי דוחק בכולנו למהר ולחזור לחיים הקודמים ולהשאיר תינוקות רכים במסגרות שונות. יש משפחתונים ומעונות יום לתינוקות בגילאי שלושה וחצי חודשים. אבל בכל פעם שאני מדמיינת את התינוק היקר שלי במסגרת כזאת יחד עם עוד כמה תינוקות כמה לחום ולטיפול שקיבל ממני בנדיבות הלב שלי נצבט.

יש פחד מאוד גדול לאבד את העצמי באמהות ולוותר על חלקים בחיים שקשה יותר לשלב ביחד עם גידול ילד. אבל מה לגבי הרצון לממש את עצמך באמהות? להנות מכל החוויה ביחד עם הילד שלי להיות איתו כשהוא טועם לראשונה את העולם הזה שהבאתי אותו אליו. האם החברה היום מאפשרת לנו לעשות זאת? האם זוג ממעמד הביניים יכול לשאת בנטל הכלכלי של אישה שמתמסרת במשך שנתיים לגידול הילד? והאם שנתיים (אולי אפילו יותר?) זה יותר מדי והאישה עצמה יכולה להקדיש את עצמה לכך מבלי לחוש החמצה וחרטה?